תנ"ך על הפרק
במדבר כז
144
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
בְּנוֹת צְלָפְחָד וְדִינָן, צִוּוּי ה' לְמֹשֶׁה לַעֲלוֹת הָהָרָה, מִנּוּי יְהוֹשֻׁעַ
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(ב"ב ק"כ א׳) ותעמדנה לפני משה וגו׳. אבא חנן אומר משום ר' אלעזר, בבית המדרש היו יושבין והלכו ועמדו לפני כולם גדא"א לומר שהפירוש שמקודם עמדו לפני משה וכשלא שמעו ממנו תשובה עמדו לפני אלעזר וכשלא שמעו גם ממנו תשובה עמדו לפני הנשיאים, דזה לא יתכן, שאם משה לא ידע מנא ידעו אלעזר והנשיאים, ולמה עמדו לפניהם אחר שעמדו לפני משה, לכן מפרש שעמדו לפני כולם ביחד כשהיו יושבים בביהמ"ד. ובגמרא איתא עוד פירוש אחד, שהפסוק מסורס הוא, והכונה שעמדו מקודם לפני הנשיאים ואח"כ לפני אלעזר ואח"כ לפני משה, אבל סוגיא דשמעתא היא כפי הדרשה שהעתקנו. .
(שם קי"ט ב') אבינו מת במדבר וגו׳. אבינו מת במדבר – זה צלפחד דעיין מש"כ בס"פ שלח בפ' וימצאו אותו מקושש עצים. , והוא לא היה בתוך העדה – זה עדת מרגלים, הנועדים על ה׳ – אלו מתלוננים, בעדת קרח – כמשמעו הדרשות אלו דריש מאריכות הלשון, דאם היה רק כונה אחת בפסוק כפשטיה שלא היה בעדת קרח הו"ל לומר בקצור והוא לא היה בעדת קרח, ומדהאריכו כל כך דריש שכללו שלא היה בכל הנועדים לחלוק על ה', והם המתלוננים [בבשר תאוה, ס"פ בהעלותך] ומרגלים ועדת קרח, ודריש מלשון בתוך העדה על מרגלים, יען כי אין עדה פחותה מעשרה, וילפינן כן ממרגלים שהיו עשרה [לבד יהושע וכלב] וכתיב שם עד מתי לעדה הרעה הזאת, יעו"ש לפנינו, ובעדת קרח כמשמעו, וכונת טענתן בזה, דאלו היה צלפחד אחד מאלה לא היה לו כלל חלק בארץ וכפי שיתבאר. .
(שם קי"ח ב׳) ובנים לא היו לו. תניא, בנות צלפחד דרשניות היו, שהיו אומרות אלו היה לו בן לא דברנו ובגמרא אין הלשון מבורר כל כך והעתקנו כמו שהוא בספרי בפסוק זה. והנה לכאורה הוא דבר פשוט שאין לבת במקום בן כלום ולא שייך לומר על זה שהיו דרשניות שדרשו כן, אמנם ראוי לזכור כי מה שפשוט אצלנו דאין הבת יורשת היכי שיש בן אחרי שנאמרה לנו פרשת נחלות, היא פרשה הבאה, ואותה פרשה נאמרה אחרי שעוררו בנות צלפחד את טענותיהן כמבואר כאן, ומקודם לכן באמת לא היינו יודעים שיש יתרון לבן על הבת לענין ירושה, ובאמת דעת חכמי האומות כי בן ובת שוין בירושה כפי שיתבאר להלן בפסוק ח', אך בנות צלפחד להיותן חכמות דרשו מה שראו בחכמתן יושר הענין איך צריך להיות וכפי שעתידה התורה לצוות, מפני שבאמת כך צריך ומחויב הדבר להיות שרק הבן יירש ולא הבת, וכפי שיתבאר ברחבה להלן פסוק ח' יעו"ש. .
(ב"ב קי"ט ב') למה יגרע שם אבינו. תניא, רבי יהודה אומר, נאמר כאן שם ונאמר להלן (פ׳ תצא) יקום על שם אחיו, מה להלן זרע אף כאן זרע זדרשה זו רומזת להדרשה שבפסוק הסמוך שהיו טוענות ממ"נ, אם כבן אנו חשובים תנה לנו נחלה כבן, ואם לאו תתיבם אמנו כדין הנפטר בלא זרע, ורמז טענה זו דרשינן ע"פ גז"ש שם שם, ור"ל דבמה שאמרו למה יגרע שם אבינו כונו גם על הזרע, והיינו למה יגרע שם אבינו שלא תתיבם אמנו להקים לו זרע, וע"ע מש"כ בפסוק הסמוך. ועוד יש בספרי כאן דרשה ע"פ גז"ש זו מהכא להתם ויובא לפנינו שם במקומו איה"ש. [ספרי]. כי אין לו בן. טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן, הבן קודם, מכאן שהבנים יורשין את האב חעיין מש"כ השייך לענין זה לקמן פסוק ח' אות ט"ו. ומפרש בגמרא דהראיה מכאן אינה מוחלטת, יען כי אפשר לומר דרק בנות צלפחד אמרו כן ואין כן מדברי תורה, והראיה הנאמנה היא מפסוק דלקמן איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, הא יש לו בן הבן קודם כמש"כ שם. ולכאורה צ"ע מה שמפקפקים בראיה זו משום דדילמא רק בנות צלפחד אמרו כן והלא מצינו כמה וכמה פעמים שאנו למדין ממה שקבעה התורה לשונות אנשים פרטים שהדין כן כמו דאנו למדין ממה שאמר לבן מלא שבוע זאת שאין מערבין שמחה בשמחה ולא אמרינן דילמא רק לבן קאמר הכי וכדומה מן הלשונות, וא"כ מאי שנא הכא.
וי"ל משום דעיקר טעם הדבר שאנו למדין הלכה מלשונות כאלה משום דכיון שקבעתן התורה ש"מ שכדאים הם ללמוד מהם, אבל הכא אין ראיה מזה לפי מ"ד בב"ב קי"ט א' ראויה היתה פרשת נחלות להכתב ע"י משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן, וא"כ הלא הוכרחה התורה להקדים סיפור דבריהן למען שיתבאר המשך הענין איך נשתלשלה פרשת נחלות, ולכן אין ראיה שדברים אלו ראוים ללמוד מהם כמו בעלמא.
וגם י"ל שאין ראיה מדבריהן אלו מפני שהן לא אמרו דבריהן בהחלט רק בדרך שאלה וספק, וא"כ אין ללמוד דין קבוע מדברים מסופקים. .
(ב"ב ק"י ב׳) כי אין לו בן. למה נאמר והלא כבר נאמר ובנים לא היו לו, אלא שהיו חכמות ודורשות שאם היה לו בת בן לא היינו תובעות טכמו דקיי"ל דכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת [ע' בסמוך פ' ח'], וכונת הלשון כי אין לו בן – באי כחו של בן. [ספרי]. ויקרב משה. תניא, בנות צלפחד חכמניות היו, שלפי שעה דברו, דאמר ר׳ שמואל ב"ר יצחק, מלמד שהיה משה יושב ודורש בפרשת יבמין, אמרו לו, אם כבן אנו חשובים תנה לנו נחלה כבן, ואם לאו תתיבם אמנו, מיד ויקרב משה את משפטן לפני ה׳ יהנה כבר כתבנו בפסוק הקודם שדעת ר' יהודה דידעינן שטענו כן ע"פ גז"ש שם שם שבפ' יבמין, והיתה טענתן ממ"נ אם אין אנו חשובים כבן למה לא תתיבם אמנו להקים לו שם, יעו"ש. ואמנם דעת חכמים דדייקינן כן מהלשון ויקרב את משפטן, דלכאורה יותר היה מכוון לומר ויקרב משה את דבריהן, כמש"כ והדבר הקשה יקריבון אלי, והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי, והנ"מ בין לשון דבר ולשון משפט פשוט, דדבר כולל גם דברים פשוטים אשר אחר העיון יתברר שאין ממש בהם, משא"כ משפט מורה שענינו גמור ומוחלט, כמו ויעשה כמשפט, את משפטי תעשו, ושפטתם צדק, משפטי ה' אמת, וכ"נ ממ"ש ביומא ע"ג ב' אע"פ שגזירת נביא חוזרת גזירת אורים ותומים אינה חוזרת משום דכתיב במשפט האורים, והיינו משום שהאורים מחליטים הדבר בלא ישונה, ולפי"ז מדאמר כאן ויקרב משה את משפטן ש"מ שהכיר משה בטענותיהן שצודקות הן ודינן מוחלט לזכותן, אך לא חפץ בכ"ז להחליט דבר בעצמו, ודרשו חז"ל איזו טענה טענו שהכיר משה צדקתן, זו טענת ממ"נ מיבום, כדמפרש.
והנה בסוגיא כאן אמרו, יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן אלא לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה או לא, יעו"ש. ולא נתבאר מאין ידע זאת, שהרי פרשת נחלות נאמרה אח"כ, ועיי"ש ברשב"ם ודבריו צ"ע, ולפי מה שכתבנו הדבר מבואר מאוד, שידע כן ע"פ צדקת טענתן כמבואר בזה, אשר לכן נאמר ויקרב משה את משפטן ולא את דבריהן, ודו"ק. .
(ב"ב קי"ט ב׳) אחזת נחלה וגו׳. תניא, אחוזת נחלה זו נחלת אביהן, בתוך אחי אביהן זו נחלת אבי אביהן יאהוא חפר אבי צלפחד שיצא ממצרים, וקיי"ל דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ כמש"כ בפרשה הקודמת בפסוק נ"ה ונטלו בניו חלקו לבד חלק עצמן שגם הם יצאו ממצרים. ואמר בזה שיקבלו בנות צלפחד חלק אביהן מנכסי חפר בעת שיחלקו אחי צלפחד את נחלת אביהן ביניהם, משום דבת הבן היא במקום הבן לירש עם האחין וכמבואר בפ' הסמוך כל הקודמין בנחלה יוצאי ירכו קודמין. , והעברת את נחלת אביהן להן – זו חלק בכורה יבכי צלפחד היה בכור, והיה ראוי ליטול פי שנים עם אחיו בנכסי חפר, ואע"פ שאין הבכור נוטל במה שראוי לבא כמו במוחזק, אך א"י היתה מוחזקת ליוצאי מצרים כמבואר לפנינו בפ' לך בפסוק לזרעך נתתי את הארץ ובר"פ וארא, והוי כמו שהחזיק חפר בחלקו. .
(שם קי"ח ב׳) ואל בני ישראל וגו׳. אין לי אלא לשעה, לדורות מניין, ת"ל ואל בני ישראל תדבר לאמר יגעיין במכילתא פ' בשלח פ"ז, רשב"י אומר, כל מקום שנאמר לאמר ואמרת אליהם הרי זה לדורות, וכ"ה בתו"כ פ' אמור (כ"ד ט"ו). ועיין מש"כ בפ' דברים בפסוק כי לבני לוט נתתי את ער ירושה לענין ירושת עבודת כוכבים מה ששייך ללשון פסוק זה. [ספרי]. איש כי ימות וגו׳. תני, סדר נחלות – הבן ויוצאי ירכו קודמין לבת, הבת ויוצאי ירכה קודמין לאחים, האחים ויוצאי ירכם קודמין לאחי האב, זה הכלל, כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין, והאב קודם לכל יוצאי ירכו ידר"ל לכל יוצאי ירכו של האב דהיינו אחי המת, כמו דנפקא לן בסמוך, וכל פרטי דרשה זו יתבארו בסמוך. .
(ב"ב קט"ו א׳) ובן אין לו. טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן – בן קודם, מכאן שהבנים יורשים את האב טוויש להעיר למה לא כתיב בפירוש איש כי ימות ונתתם את נחלתו לבנו, ונראה משום דירושת הבן את אביו הוי כדבר הבא בטבע שהבן קם תחת אביו וא"צ לאשמעינן זה, וגם א"צ לצוות על קיום דבר הטבוע כמו בטבע שלשלת חיי האדם, מפני שהבן הוא בונה בית אביו, אשר על כן נקרא הזכר בשם בן מלשון בנין וכמשכ"ל ר"פ במדבר, וכ"א ברא כרעא דאבוהא, וכ"א בב"ב קמ"א א' כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה, ופי' רשב"ם מפני שאין מי שיקרא שם המת על נחלתו וכדומה מאמרים שונים, ולכן לא שייך לומר איש כי ימות ונתתם או והעברתם את נחלתו לבנו, יען כי לא שייך נתינה על דבר הבא בחיוב מוטבע בקיום העולם, כן נ"ל.
ועם סברא זו נראה להביא סמוכין למש"כ הר"ן ריש פ"ט דכתובות דלא מהני כל סילוק וקנין לסלק את עצמו מירושה, אלא שצריך לחלק בין סילוק ירושת הבן מפני שירושתו באה לו בטבע ובין סילוק שאר יורשים, שבהם נקרא ירושתם מעין מתנה וכלשון הכתוב ונתתם, וראיה לזה ממה דקיי"ל בבכור שיכול למחול חלק בכורה שלו משום דחלק זה מתנה קריי' רחמנא [ע"ל ר"פ תצא], וכ"כ בס' רה"ז בשם ר' יהוסף הלוי דלא מצי אינש לומר איני יורש ואיני פורע חוב אבי, והיינו משום דבבן באה לו הירושה ממילא בלא שום פעולה וקנין.
ואמת שבמדרש אגדה אחד מצינו ההיפך מזה, והוא המדרש שהביא ס"פ וישלח בהא דכתיב שם בעשו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן ואין לי חלק במתנה שנתנה לי הארץ ולא בפדיון השטר מגרות וכו', יעו"ש. ונתינת הארץ היתה מכח ירושה כמבואר בסוטה י"ג א' ובכ"מ, הרי מבואר דיורש אפילו בן מצי לאסתלוקי נפשיה מירושה.
אך לבד שאין למדין הלכה מאגדה, י"ל עוד כמש"כ בס' רה"ז ובשו"ת רשד"ם סי' קצ"א דיש חילוק בין סילוק עצמו מזכות ממון ובין סילוק מצערא דגופא, יעו"ש. והתם סילק עשו עצמו מצער טלטול הגוף, כמבואר. ואין להאריך עוד. –
ולענין אם נתערבו מתחלת לידתן שני ולדות משני אבות ואין ידוע איזה בן לאיזה אב איך הוי דינם לענין ירושה יתבאר אי"ה לפנינו ר"פ תצא בפ' והיה הבן הבכור לשניאה, יעו"ש. .
(שם ק"י א׳) ובן אין לו. ת"ר, בן, אין לי אלא בן, בן הבן או בת הבן או בן בת הבן מניין, ת"ל אין לו – עיין עליו טזבכ"מ בש"ס באה דרשה כזו בלשון אין לו עיין עליו, ומבארי הלשון והמפרשים טרחו הרבה בבאור דרשה זו, עיין תוי"ט ליבמות פ"ב מ"ה. ול"נ ע"ד הנהוג בלשון בני אדם כשאומרים ראובן הוא חכם אין מכונים בלשון זה להוציא ששמעון ולוי וכו' אינם חכמים, אלא רק להורות שראובן הוא חכם, משא"כ כשאומרים חכם – הוא ראובן, אז מכונים לומר שזולת ראובן אין חכם, ובנדון דידן אם היתה כונת הכתוב רק על בן ממש ולא גם על באי כחו הול"ל ואין לו בן, אבל כשאומר ובן – אין לו, בא להוציא שכל המשך משם בן – אין לו. ולא קשה ממה דדרשינן כזה בסוגיא גם בבת אע"פ דשם כתיב ואם אין לו בת, וכן באחים, יען דכולם מקשינן לבן וכמבואר בסמוך פ' י"א דכל הירושות מקשינן לירושת הבן. ודע דכמו דדרשינן עיין עליו למטה כך דרשינן עיין עליו למעלה, והיינו דהיכי שמעבירין הירושה לאב מעבירין ליורשי האב עד אדם הראשון. .
(שם קט"ו א׳) ובן אין לו. חכמי האומות אומרים, בן ובת שוין כאחת בירושה, דדרשי ובן אין לו, הא אם יש לו שניהם שוין, אותבו להון והא כתיב ואם אין לו בן ונתתם את נחלתו לבתו וכי נימא הא אם יש לו שניהם שוין יזובבבלי ב"ב ק"י א' איתא הוכחה אחרת בענין זה, ובפ"מ תמה למה לא הוכיחו לחכמי האומות אותה הוכחה, אבל באמת י"ל דלא שהוכיחו להם בפירכא זו ראיה לכלל הדין רק להוכיח שאין דיוקם דיוק, אבל עיקר הדין וסברתו אפשר הוכיחו להם מכמה ענינים וסברות. ואמתת טעם הדבר שאין הבת יורשת עם הבן בארנו לעיל אות ט"ו, יעו"ש. .
(ירושלמי ב"ב פ"ח ה"א) והעברתם וגו'. דרש רבי ישמעאל ב"ר יוסי, איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין יחהוא בא להוכיח דהיכי שאין להמת בן ובת רק אב ואחים האב קודם לירש, ומדייק מדלא כתיב ונתתם את נחלתו לבתו כמו דכתיב בכולהו רק כתיב והעברתם דמשמע שמעבירין נחלה ממי שראוי לירש ונותנים להבת, והסברא נותנת, שלבד יוצאי ירכו של אדם אין לך קרוב יותר מאב, ולכן דריש שאם יש להמת רק אב ואחין, האב קודם, כמבואר. ובגמרא יש עוד דרשה על זה מלשון שארו דבסמוך פ' י"א ונתתם את נחלתו לשארו זה האב, אבל באמת אצטריך דרשה דלשארו לענין אחר כפי שיבא שם. .
(ב"ב ק"ט א׳) והעברתם וגו׳. תניא, רבי אומר, בכולן נאמר נתינה וכאן נאמר העברה, שאין לך מי שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת, הואיל שבנה ובעלה יורשין אותה יטכגון סרח בת אשר שנשאת לחנוך בן ראובן ומת אשר בלא בנים זכרים וירשתו סרח בתו ומתה וירשה בנה או בעלה שהם משבט ראובן, נמצא שהוסבה נחלת שבט אשר לשבט ראובן, ופירש רשב"ם וז"ל, ואשמעינן קרא שהבעל או הבן יורש את אשתו ואת אמו, ואיכא דדריש לקמן ירושת הבן את אמו מקרא אחרינא, ורבי דריש לה מהכא, עכ"ל. והנה אותה הדרשה האחרת לירושת הבן את אמו יובא אי"ה לפנינו בס"פ מסעי, אבל לא ידעתי ל"ל לרשב"ם לעשות מחלוקת בין רבי לאותה הדרשה שלקמן, שהיא סתמא דגמרא, בעוד שאפשר לפרש כונת רבי כפשטה, דאחרי דקיי"ל ע"פ דרשה מיוחדת דהבן יורש את אמו והבעל את אשתו [עיין בסמוך פ' י"א], לכן כתיב כאן בלשון העברה כדמפרש, אבל לא דעיקר הילפותא מכאן, וכן מורה הלשון שאמר רבי שאין לך מי שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה, והלשון הואיל וכו' מורה שזה נסמך על מקור אחד המורה דין זה. –
והנה בכלל הדרשה מלשון והעברתם כבר נדרש זה הלשון בדרשה הקודמת, ובכ"ז העתקנו גם את זו, מפני כי אחרי דכבר אצטריך למכתב לשון והעברתם לדרשה הקודמת ממילא אפשר גם לדרוש דרשא רבי, כיון דהענין שהאשה מעברת נחלה משבט לשבט נכון גם כשהוא לעצמו, ועיין בסוגיא כאן ודו"ק. .
(שם שם ב׳) והעברתם וגו׳. א"ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי, כל שאינו מניח בן ליורשו, הקב"ה מלא עליו עברה, כתיב הכא ובן אין לו והעברתם את נחלתו וכתיב התם (צפניה א') יום עברה היום ההוא כמפני שאין מי שיקרא שם המת על נחלתו, ועיין מש"כ לעיל אות ט"ו, וזה ע"ד דרשה אגדית, ויתכן דסמיך כן על מ"ש בפ' תצא והיה ביום הנחילו את בניו, וע' בב"ב קמ"א א' השייך לענין זה. .
(שם קט"ז א') ואם אין לו בת. ת"ר, אין לי אלא בת, בת הבת ובן הבת ובת בן הבת מניין, ת"ל אין לו – עיין עליו כאעיין מש"כ לעיל בפסוק ח' אות ט"ז. .
(שם קט"ו א׳) ונתתם את נחלתו לאחיו. תניא, א"ר נחמן אמר ר׳ אבא בר אבהו, מניין למתנת שכיב מרע מן התורה כבר"ל שאינה צריכה קנין אלא קונה בדבור בעלמא. , דכתיב ונתתם את נחלתו לאחיו, יש לך נתינה אחרת שהיא כזו, ואיזו היא – זו מתנת שכיב מרע כגפי' רשב"ם דדייק יתור לשון ונתתם, דדי היה לכתוב ואם אין לו בת נחלתו לאחיו, ומשמע בהעברה בעלמא בלא שום קנין, עכ"ל, ונראה לבאר דבריו, דזה פשוט דיורשים אלה המפורשים בפרשה כאן א"צ קנין אחרי דהתורה זכתה אותם בזה, ובכ"ז כתיב הלשון ונתתם דמשמע שצריך ליתן ובלא נתינה דהיינו קנין אינו ניתן, ובאמת אין כן אלא שא"צ קנין כמש"כ, הרי חזינו דלשון נתינה מורה גם על זכיה בלא קנין, כך הנתינה של שכ"מ שדבריו ככתובין וכמסורין דמי אע"פ שאומר בלשון תנו א"צ קנין. ובתו"ח פירש דדייק מלת את דרבויא היא, ולדעתי פי' זה קשה, דא"כ מאי מקשה הגמרא האי והעברתם מבעי ליה לכדרבי דאין לך מי שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת [היא הדרשה שבפ' הקודם], ואי ס"ד דהרבוי כאן הוא ממלת את אין מקום לדיוק הגמ', ולבד זה דחה הרשב"ם פי' זה שהביאו בשם ר"ת. ואמנם לשני הפירושים הוי דרשה זו אסמכתא בעלמא דעיקר קנין מתנת שכ"מ הוא מתקנת חכמים כדי שלא תטרוף דעתו עליו אם ידע שדבריו אינם מתקיימין. .
(שם קמ"ז א׳) לאחי אביו. האחין מן האב נוחלין ומנחילין, דכתיב (פ׳ י"א) ממשפחתו וירש אותה, משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה כדובבאור דבר זה כתבנו לעיל ריש פ' במדבר, יעו"ש, ואע"פ שהן משתי אמהות, כגון ראובן ויוסף בני יעקב אע"פ שהן מלאה ורחל, יורשים זה את זה בשביל שהם אחים מן האב, וכגון שמת יעקב אביהם, אבל אם יעקב חי הוא קודם, כמו שנתבאר לעיל בפסוק ח'. –
ודע שכתב בפרישה לטור חו"מ סי' רע"ו דהא דכתיב ואם אין לו אחים לאו דוקא אחים אלא אפילו אחיות, דגם הן קודמין לאחי אביו, והקדימו בזה רבינו בחיי והוסיף באור דהלשון אחים באורו אחוה הכולל אחים ואחיות. .
(ב"ב ק"י ב׳) לשארו הקרב אליו. ת"ר, שארו זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו כהשכן מצינו כ"פ בלשון התורה רומז על קורבת אישות בלשון שאר, כמו בפ' אחרי איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו שאר אביך היא וכדומה, ומזה הטעם דרשו בכתובות מ"ז ב' אליבא דחד מ"ד שארה כסותה וגו', שארה זו עונה, ועיין בתוי"ט פ"ח מ"א שטרח הרבה בבאור הדרשה שארו זו אשתו, וזה גרם לו משום דהבין דכונת הגמ' דשארו פירושו אשתו ממש, אבל באמת לא כן הדבר, אלא כמש"כ דשארו פירושו קרבת אישות, ומכיון דכתיב כאן שארו הקרוב אליו דרשינן על אשתו משום דאין לך יותר קירוב באישות במנהג העולם והצניעות מאשר בעל באשתו, ודו"ק.
והנה אע"פ דלפי"ז היה לו לכתוב ונתתם את נחלת שארו לו, מפרש בגמ' דדרשינן באמת כאלו היה כן כתוב, והיינו שגורעין ו' מנחלתו ולמ"ד מלשארו ומחברים אותם יחד לתיבה אחת, והוי כמו שכתוב ונתתם את נחלת שארו לו.
ובטעם הכרח דרשה זו באופן כזה נראה לי משום דקשה לחז"ל האיך השמיטה התורה כלל וכלל שייכות האשה לבעל לענין ירושה, אחרי שבחייהם נחשבת כגופו ובמותם יפרדו כל כך באין כל שמץ שייכות בטובם ונחלתם, ולכן ראו לדרוש כזה. ולמקצת פוסקים ירושת הבעל דרבנן, ודרשה זו אסמכתא. , יכול אף היא תירשנו, ת"ל וירש אותה, הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו כור"ל יכול דנפרש גם כפשטות הכתוב ונתתם את נחלתו אם ימות, לשארו הקרוב אליו דהיינו לאשתו ת"ל וירש אותה, דאותה מיותר, והלכך אתא לאגלויי ארישא דקרא דגורעין ומוסיפין ודורשין, כך נ"ל לפרש דרשות אלו. ועיין ברש"י כתובות פ"ג א' במשנה שם מש"כ בזה, ולא זכיתי להבין דבריו שם על בוריין, ולדעתנו כפי שביארנו הענין ברור ומובן. .
(שם קי"א ב') לשארו וגו׳ וירש אתה. האומר לאשתו הרי זה גיטך חוץ מירושתך, מהו, מי אמרינן בנשואין הא לא שייר, או דילמא לשארו וירש אותה כתיב, תיקו כזבאור הענין, כי מדין תורה כשפוטר הבעל את אשתו בגט צריך לפוטרה עד שלא ישאר לו עמה שום יחס וקשר ואגידה, ומבעי האומר לאשתו הרי זה גיטך והרי את פטורה מחבלי האישות עמי לכל דבר חוץ מפרט זה שאם תמותי אירשך, אם הוי זה שיור או לא, כי אולי יש סברא לומר שכיון שאין שיור זה בעניני נשואין שהרי מותרת להנשא לכל אין זה נקרא שיור ויחס אליו, או מכיון שענין ירושתו אותה נמשך מקשר האישות שבהם וכדכתיב לשארו וירש אותם, עדיין נשאר ביניהם יחס אגידה, ומסיק דלא איפשטא האיבעיא, ולכן הוי ספק מגורשת שלכתחילה לא תנשא ואם נשאת תצא והולד ספק ממזר ואין לה תקנה רק בגט אחר. .
(גיטין פ"ה א׳) וירש אתה. תנא ר׳ שמואל בר רב יצחק קמיה דרב הונא, וירש אותה, מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה, מה ראשונה בן קודם לבת. אף שניה בן קודם לבת כחר"ל כל הירושות שבפרשה זו מקשינן לירושת הבן, דכמו בן ובת הבן קודם לבת כך בדורות שאחריו הבן קודם לבת, כמו בן הבן ובת הבן הבן קודם, וכן בשאר היורשים שהאחים קודמים לאחות לירש בנכסי האח, והאחות לאחי האב של מת וכן להלאה, ודריש כן מלשון ואם דכתיב בכולן בו' מוסיף על ענין ראשון, ומ"ש ירושה שניה, לאו דוקא שניה לבד אלא אפי' ירושה עשירית, ורק מפני דירושת הבן היא ראשונה דהוא יורש קודם לכל, קורא לכל אלה שאחריו בשם כולל ירושה שניה. .
(ב"ב קי"ג ב׳) לחקת משפט. אורעה כל הפרשה כולה להיות דין [מלמד שהנחלות כדין] כטר"ל מדקרי ליה משפט, ולכן אין דנין דיני נחלות אלא בשלשה, והיינו כשמחלק נכסיו ובקנין אין יכולים היורשים לחזור ועושין את הדין בעל כרחם, ועיין בחו"מ סי' רנ"ג, וכן אין דנין דיני נחלות אלא ביום, ומבואר לפנינו ר"פ תצא. .
(שם שם) לחקת משפט. אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקר הירושה מן היורש אע"פ שזה ממון הוא, לפי שנאמר והיתה לבני ישראל לחקת משפט, לומר שחקה זו לא נשתנה ואין התנאי מועיל בה לר"ל אע"פ שזה ממון הוא, וקי"ל דבדבר שבממון יכול אדם להתנות אפי' אם הענין מפורש בתורה כמו באומר לאשה התקדשי לי על מנת שאין לך עלי שאר וכסות מקודשת, אפ"ה כאן מורה הלשון חוקה שלא ישתנה הדבר מכפי המפורש ולא בתנאי. ומסיים עוד הרמב"ם וז"ל לפיכך האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, עכ"ל. ולא ידעתי איפה מצא דרשה זו בלשון חקה, ואף יש להעיר למה לא חילק אם מחל הבן חלק ירושתו אם מהני, ובגמ' מבואר מפורש לכאורה שאם מחל הבן בפירוש הוי מחילה, כי זה לשון המשנה והגמ' בב"ב קכ"ו ב', האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, ומפרש בגמ' לימא מתני' דלא כר' יהודה, דאמר בדבר שבממון תנאו קיים, דתניא, האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות, ר' יהודה אומר הרי זו מקודשת, ומשני אפי' תימא ר"י, התם ידעה וקא מחלה, הכא לא קא מחיל. ופירש הרשב"ם דמה הנאה יש לו לבן למחול, ואע"פ ששתק הבן אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו, עכ"ל. ועכ"פ למדים אנו מדברי הגמ' דהיכי שמחל בפירוש הוי מחילה, וקשה טובא מה שלא ביאר כן הרמב"ם.
ויותר מזה נפלא הדבר שהדרשה שמביא מלשון חקה לומר שלא תשתנה ואין מועיל בה התנאי, סותר הענין, דאין מועיל כלל תנאי ומחילה מפורשת, בעוד שבגמ' מפורש דאם מחל בפירוש הוי מחילה, כמבואר.
ולכן נראה דהרמב"ם מפרש הלשון הכא לא קא מחיל, לא כפי' רשב"ם מה הנאה יש לו לבן שימחול, אלא כלומר אי אפשר לו למחול ולא מהני מחילתו, וטעם הדבר ביארנו לעיל בפ' ח' אות ט"ו מפני דענין ירושת הבן את אביו הוי כדבר הבא בתולדה ובטבע שאין באפשרות להשתנות, ככל דבר מוטבע בהנהגת העולם, עי"ש בארוכה. וביארנו שם דמטעם זה לא מהני שום סילוק הבן מירושה, ולמען תת סמך לענין זה מלשון התורה הביא הרמב"ם מפסוק זה דכתיב ביה חקה, ובעלמא דרשינן כל מקום שנאמר חקה מעכב, והיינו בלא שינוי, ואע"פ שבגמ' לא באה דרשה זו, אך כבר כתבו הראשונים דדרך הרמב"ם להסמיך דין מקובל בגמרא וסברא על לשון התורה שבאותו ענין, וביארנו מדרכו זו בר"פ שמיני (י' ו'), יעוי"ש.
ועל פי באור זה בדברי הגמרא ורמב"ם יתבארו היטב דברי הגהות אשר"י במשנה דב"ב הנ"ל (פ"ח סי' ט"ו) וז"ל, אבל אם מחל הבכור בפירוש הוי מחילה דמתנה קרייה רחמנא [ר"ל חלק הבכורה] דכתיב לתת לו פי שנים, ובירושה [שם כתוב ובירושלמי, אבל הוא ט"ס ונשתרבב מהמלה ובירושה, ועיין בקצוה"ח סי' רע"ח ס"ק י"ג שנטרד ע"פ ט"ס זו] אפי' מחל בפירוש לא הוי מחילה, דבעל כרחו הוא שלו, אבל בעלמא דידע דמחיל ויש בידו למחול תנאו קיים, עכ"ל. רומז להא דר"י הנ"ל שהבאנו, הרי דגם בעל ההגהות מפרש דברי הגמרא כמש"כ, דהלשון הכא לא קא מחיל פירושו שאינו יכול למחול, וזה מבואר. [רמב"ם פ"ו ה"א מנחלות] איש אשר רוח בו. מכאן דיהושע נקרא איש, והיינו דכתיב (תהלים ע"ח) לחם אבירים אכל איש – זה יהושע לאפירש"י שבשעה שעלה משה להר לוה אותו יהושע עד ההר ושם חכה עליו עד שובו ושם ירד לו מן מן השמים ואכל. וגם יש לפרש לחם אבירים שבכאן ענינו הוא כנוי למזון רוחני, והוא ע"פ מ"ד במדרשים דהתואר על יהושע איש אשר רוח בו פירושו שיכול להשיג ברוחו דעת כל איש מישראל ולעמוד על דעתו, וזה באמת סגולה הראויה לאיש אלהים, וכל זה כלול בתואר לחם אבירים ע"פ המבואר מקודם בגמרא לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלין והיינו רוח חכמה רוחנית. .
(יומא ע"ו א׳) וסמכת את ידך עליו. אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנה"מ דאמרי אינשי חמרא למריה וטיבותא לשקייה, אמר ליה דכתיב וסמכת את ידך עליו, וכתיב (ס"פ ברכה) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליך לבפירש"י תלה החכמה והגדולה במשה כאלו הוא נתנה ליהושע והיא אינה רק משל הקב"ה. והתוס' פירשו בענין אחר שהאדון מצוה למשרתו ליתן למכירו יין סתם והמשרת נותן בעין יפה היינו יין מובחר, כך הקב"ה צוה למשה וסמכת את ידך עליו [יד אחת] והוא סמך בשתי ידיו כדכתיב ויסמוך את ידיו עליו, ולפירוש זה יסייע לשון המדרש, טוב עין הוא יבורך זה משה שאמר לו הקב"ה וסמכת את ידך והוא סמך בשתי ידיו, וכן נראה כפי' זה מהאגדה שנתבאר בסמוך פסוק כ' אות ל"ד ומהדרשה שלקמן פסוק כ"ג בכל אדם מתקנא חוץ מתלמידו, ויליף ממשה דסמך שתי ידיו על יהושע, יעו"ש. .
(ב"ק צ"ב ב׳) ונתתה מהודך עליו. דרש ר׳ יהודה בר נחמני, כל המסתכל בנשיא עיניו כהות, שנאמר ונתת מהודך עליו לגבמשה כתיב כי קרן עור פניו, ולכן אמרו פני משה כפני חמה והמסתכל בחמה עיניו כהות. ונראה דסמיך על סוף הפסוק למען ישמעו כל עדת, ולפי שטחית הענין הול"ל למען יראו, כי להוד הפנים מקביל חוש הראיה ולא חוש השמיעה [ובבאור הרו"ה דקדק כן בשם פירש"י כת"י], אלא דבזה בא לרמז שאסור להסתכל בפני נשיא ולכן לא כתב למען יראו. ואחרי ימים רבים מצאתי בש"ס דפוס בסיליא"ה משנת של"ח הובא באמת כל הפסוק, וזה מאמת יותר פירושנו.
וטעם איסור ראיה זו, נראה משום דבהוד הנשיא יש הוד השראת קדושה עליונה וכעין מ"ש בחולין צ"א ב' לענין יעקב שהמלאכים היו עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה, ופירש"י פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב, והדברים עתיקים, ולכן הוי כמסתכל בדמות דיוקנו של הקב"ה.
ונראה דאיסור זה הוא רק בהסתכלות עיונית ותמידית, אבל ראיה שטחית מותר, ולא עוד אלא שיש מצוה בזה וכמש"כ בישעיה ל' והיו עיניך רואית את מוריך, וכ"נ לדייק מלשון המסתכל שמורה על ראיה עיונית, וראיה מכרחת לזה, שהרי כן אמרו בגמרא כאן המסתכל בקשת עיניו כהות וכנגד זה קיי"ל הרואה קשת מברך, אלא ודאי דראיה והסתכלות שני ענינים הן, ועיין מש"כ בענין זה בפ' תולדות בפ' ותכהינה עיניו מראות. .
(חגיגה ט"ז ב׳) ונתתה מהודך עליו. מהודך ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו, פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה לדומסיימו בגמרא שהיו אומרים אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, ואינו מבואר מה הבושה וכלימה בזה שגדול משה מיהושע והלא משה אדון כל הנביאים היה ולא קם נביא כמשה. ונראה דיש שייכות וסמיכות לאגדה זו עם המבואר לעיל פ' י"ח שמשה נהג טובת עין ביהושע בהשפיעו עליו מרוחו ולא החסיר דבר ממנו, ועוד השפיע עליו יותר ממה שהורשה מהקב"ה, יעו"ש, וכתיב ביה לא ימיש מתוך האהל, ובכ"ז לא היה בו די כח לקבל השפעה זו, והרי זה באמת אי כבוד. .
(ב"ב ע"ה א׳) ולפני אלעזר הכהן יעמד. ולא אשכחן דאיצטריך ליה יהושע, לפי שנענש אלעזר על שהורה הלכה בפני רבו להדכתיב בפ' מטות ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש, ואע"פ שהקדים לזה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה, בכ"ז לא הוי לפתוח דבריו בפני משה, ולכן נענש שירד מגדולתו, שהיה עתיד יהושע לעמוד לפניו ולשאול ממנו ספקותיו ולבסוף לא היה צריך לו. ורש"י פירש שאמר הקב"ה שישאל יהושע ממנו דבר הלכה, וצ"ל דהלשון דבר הלכה לאו דוקא הלכה ממש באיסור והיתר וכדומה, שהרי עמידה זו דאיירי כאן היא בענין שאלות באורים ותומים, ורש"י עצמו כתב בעירובין מ"ה א' דשאלות איסור והיתר אין שואלין באו"ת [והטעם פשוט משום דלא בשמים היא] אלא הכונה לשאול לו דבר הלכה בעניני והנהגות העולם, כמו בדבר מלחמת הארץ וחלוקתה וכדומה.
ובאמת מצינו לחז"ל שקורים גם לאגדות וידיעות שונות בשם הלכה, כמו בברכות ל"א א' אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, ומביא למשל על זה ענין אגדי, ובסנהדרין ק"ז א' נתעלמה ממנו הלכה אבר קטן יש באדם וכו', ורש"י פ' וישלח בפסוק וישקהו מביא ממדרש, הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, וא"כ לא יפלא אם גם עניני ישראל בכלל והידיעות להם יכונו בשם הלכה. .
(עירובין ס"ג א׳) ושאל לו וגו׳. ת"ר, כיצד שואלין באורים ותומים, אין שואלין בקול שנאמר ושאל לו, ולא מהרהר בלבו שנאמר ושאל לו לפני ה׳, אלא כדרך שנאמר בחנה בתפלתה (ש"א א׳) וחנה היא מדברת על לבה לוהלשון לו משמע לו לבדו שאין שומע אלא הוא. וכפי הנראה מפרש ושאל לו להכהן וא"כ ממילא מוכרח שאין יוצאין בהרהור, ורש"י פירש בע"א. .
(יומא ע"ג א׳) במשפט האורים. מלמד שאע"פ שגזירת נביא חוזרת, אבל גזירת אורים ותומים אינה חוזרת, שנאמר במשפט האורים לזפירש"י כדין שאינו חוזר, עכ"ל. ובאור הדברים מפני שדין אמת אינו יכול להיות נשתנה מאשר הוא, כי האמת יחיד ומוחלט הוא, וזה דייק מלשון כמשפט שמורה על ענין גמור ומוחלט כמש"כ לעיל בפ' ה' ויקרב משה את משפטן. .
(שם שם ב׳) במשפט האורים. תניא, למה נקרא שמם אורים – שמאירים את דבריהם לחכלומר שמבארים ומפרשים את דבריהם, והמבאר ענין סתום מכונה בשם מאיר עדה"כ מצות ה' ברה מאירת עינים, פתח דבריך יאיר, ותעלומה יוציא אור (איוב כ"ח) וכדומה, וע"ע לפנינו בפ' תצוה (כ"ח לו). .
(שם שם) במשפט האורים. בסדר האורים אין כתיב כאן אלא במשפט האורים, מלמד שבשעה שישראל יוצאין למלחמה בית דין של מעלה יושבין עליהן אם לנצח אם להנצח, מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה לטדכך משמע כאן שאז שעת סכנה ויש קטרוג הדין וצריך להושיב ב"ד עליהם. ועל פי דרשה זו יתבאר המשך ושייכות לשון הפ' בפ' תצא, כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע, כלומר שבעת שתצא למלחמה תהיה זהיר ממעשים רעים ומקטרוג השורר אז, כמבואר כאן. .
(ירושלמי שבת פ"ב ה"ו) על פיו יצאו וגו'. תניא, המלך מוציא למלחמת הרשות ע"פ ב"ד של שבעים ואחד, שנא' על פיו יצאו ועל פיו יבאו מכל מלחמה שאינה נגד שבעה עממין או נגד עמלק שהן מלחמת חובה נקראת מלחמת רשות. והנה אע"פ דמשמעות הכתוב דקאי על אלעזר, מ"מ דריש מהוא דכתיב בתריה דקאי על מלך כמבואר בדרשה הסמוכה עיי"ש וצרף לכאן. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ה) הוא וכל בני ישראל וגו׳. תניא, הוא זה מלך, וכל בני ישראל אתו – זה משוח מלחמה, וכל העדה – אלו סנהדרין, מלמד שאין נשאלין באורים ותומים אלא למלך ולאב ב"ד ולמי שהצבור צריך לו מאנראה דלכן הכריחו להדורש הזה להוציא הפסוק ממשמעותיה, משום דקשה ליה אריכות וכפל לשון שבפסוק זה, הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה, דאחרי דכתיב כל בני ישראל למה כתיב עוד כל העדה, ולכן דריש מן וכל בני ישראל אתו זה משוח מלחמה, כלומר, מי שכל בני ישראל אתו לצאת למלחמה אחריו, וכל העדה אלו סנהדרין שכן נקראו סנהדרין בשם עדה כדכתיב (פ' מסעי) ושפטו העדה, וכמבואר לפנינו בפ' ויקרא (ד' י"ג).
ועיין בסנהדרין ט"ז א' על המשנה אין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד, ומפרש בגמרא, מנה"מ, א"ר אבהו, דאמר קרא ולפני אלעזר הכהן יעמוד, הוא זה מלך, וכל בני ישראל אתו, זה משוח מלחמה, וכל העדה אלו סנהדרין, ופריך ודילמא לסנהדרין הוא דקאמר רחמנא דלשיילו באורים ותומים [ופירש"י ודילמא הא דקמדכר קרא בסנהדרי גדולה משום שאילת או"ת הוא דאתא לאשמעינן דנשאלין לסנהדרין באו"ת וכן למלך ולמשוח מלחמה אבל לא להדיוט ולעולם לענין לצאת למלחמה יוצאין בלא רשות סנהדרין, עכ"ל] אלא וכו' [ויליף מדרשה אחריתא], וכתב שם בגליון בזה"ל, יומא ע"ג ב' עיי"ש ומצוה ליישב, ע"כ. והכונה פשוטה דקשה טובא האיך סותר ר' אבהו עצמו מכאן ליומא, דביומא מפרש הפסוק לענין שאלה באו"ת כהדרשה שלפנינו, וכאן מפרש לענין יציאה למלחמה.
ולי נראה דיש להגיה כאן קצת הנוסחא, וכך צ"ל, מנה"מ, דאמר קרא ולפני אלעזר הכהן יעמוד וכו', ופריך ודילמא כדר' אבהו דלסנהדרין קאמר להו רחמנא וכו' ובזה הכל מבואר, ודו"ק. והנה אנחנו השמטנו דרשה דסנהדרין הנ"ל, משום דכפי המתבאר איפרכא בגמרא ולא קיי"ל כן, אלא העיקר דהפסוק איירי לענין שאלה באו"ת וכמבואר לפנינו. .
(יומא ע"ג ב') ויסמך את ידיו עליו. א"ר יוסי ב"ר חנינא מכאן שאין אדם מתקנא בתלמידו מבואע"פ דהקב"ה צוה אותו לסמוך עליו (פ' י"ח), אך הקב"ה צוהו לסמכו ביד אחת כמבואר שם וסמכת את ידך עליו, והוא סמכו בשתי ידיו כמבואר כאן ויסמוך את ידיו עליו, ועיין מש"כ השייך לזה לעיל בפ' י"ח. .
(סנהדרין ק"ה ב׳)